מכתב מונציה, 1945

את המכתב הזה מצאתי לפני מספר חודשים בצרור קשור בחבל. ״בקשני להודיעך שהוא חי וקיים״. סליחה על הקלישאה, אבל נשימתי נעצרה.

איך אפשר שלא? זהו אחד מאותם מכתבים שנכתב עם תום מלחמת העולם השנייה, בהם מגיעה בשורה אולטימטיבית - בן משפחה שנשאר ״שם״, שרד! האם אפשר לדמיין היום תחושות בעת קבלת מכתב כזה? להבין את משמעות ההשהיה כשהמכתב בדרכו לנמען, את המדיום המצומצם שמשאיר רק מידע הכרחי ואת הרגע בו מקבל המכתב מבשר לשאר המשפחה, את הקושי לארגן את האיחוד? אין ספק שהתגובה שלי היא כאין וכאפס מול תגובת המשפחות שקיבלו מכתבים כאלה והפעם - המשפחה שלי.

הופתעתי לגלות שמיד אחרי המלחמה משה, אחיו הבכור של סבי, נמצא עם אשתו פאניה כפליט באיטליה. ככל שידעתי משה עזב את אירופה עוד לפני המלחמה, זה גם מה שאימי ודודתי זכרו. לא ידענו על שום קשר משפחתי לאיטליה.

הסתקרנתי. כצעד ראשון איתרתי את נכדתם של פאניה ומשה (לא היה קל. משה היה אח למחצה של סבי, מבוגר ממנו בשנים רבות ובמהלך השנים הקשר בין המשפחות נותק). הנכדה שלחה זכרונות שכתבה אמא שלה, שושנה (זוזי), בתם של משה ופאניה. סך הכל חמישה עמודים בכתב יד של קורותיה, בהם התיחסות קצרה להוריה, או מה שנדמה היה לה שסיפרו לה. התאור שלה היה משובש ובאותו זמן זה היה, בצירוף המכתב מוונציה, קצה החוט לפיתרון תעלומת ״קורות משה ופאניה באיטליה הפאשיסטית בזמן המלחמה״.

המכתב עצמו היה תמציתי:

תאריך: 1 ביולי, 1945

הכותב: שמואל גיטמן, וונציה.

הנמען: יהודה מיילן, פלשתינה.

ע״פ הפרטים בראש המכתב וברכת החי״ל (חטיבה יהודית לוחמת) שבסופו, שמואל גיטמן הוא חייל בגדוד השני של הבריגדה היהודית – הרג׳ימנט הארץ-ישראלי. עם סיום המלחמה חיילי הבריגדה עוברים בין מרכזי פליטים באיטליה ומושיטים סיוע לניצולי השואה. פחות מחודשיים לאחר שחרור צפון איטליה (וונציה שוחררה ב-29 באפריל), החייל שמואל גיטמן פוגש בוונציה פליטים. אחד מהם הוא משה אנגלשטיין, שמתגורר באותו זמן הוא במרכז הקהילה היהודית בוונציה. השניים מגלים שחייל הבריגדה שמואל מכיר את יהודה אחיו של משה המתגורר בפלשתינה. שמואל שמח לשלוח מכתב עם בשורה משמחת ליהודה: אחיו משה שרד, הוא נמצא בוונציה ומחכה לעזרה. חייל הבריגדה מעתיק למכתב מסר מתומצת שכתב משה לאחיו ביידיש:

אחי היקר! אני נמצא ביחד עם פאניה באיטליה. עברנו תקופה קשה ומפחידה מאוד. תודה לאל שהיא חלפה. עכשיו אנו נשארים באיטליה, וזאת עד אשר נוכל לנסוע לארץ ישראל. על יהודה להודיע מיד לילדתי זוזי מה קורה אתנו. אני מבקש ממך שתשתדל שאוכל להגיע לארץ-ישראל. דרישת שלום לך ולכל האחים והאחיות. (תרגום: לאה גרפינקל)

לפני המלחמה היו למשה שש אחיות ושלושה אחים (אחד מהם יהודה, אליו ממוען המכתב ואחר יואל, סבי). רובם התגוררו בוינה. המשפחה הייתה ציונית ובמכתב משה שולח דרישת שלום לששת האחים והאחיות שהיגרו לפלשתינה במהלך שנות השלושים וגם לבתו הצעירה זוזי שנמצאת אף היא שם. דרישת שלום שמשמעותה: דעו, אני חי.

הוא לא יודע בשלב זה, שאחות נוספת הצליחה להמלט ושתי אחיות אחרות שנשארו באירופה, ניספו.

העובדה שהמכתב נשלח מוונציה, מרמזת על שהות באזור הכיבוש הנאצי. זו אינה בשורה טובה כלל וכלל, בוודאי לא לזוג פליטים יהודי, שניהם אינם צעירים. המכתב אינו מפרט את קורותיהם בתקופה הקשה הזו, רק ״עברנו תקופה קשה ומפחידה״.

משה מציין שהם באיטליה ״עד אשר נוכל לנסוע לארץ ישראל״. יתכן וזה היה היעד המועדף עליו, אם כי בתקופה זו הפליטים מנסים לצאת מאירופה ולהגיע לכל מקום שיקבל אותם. לא ידוע באילו דרכים ניסה יהודה לעזור. הפתרון הארץ-ישראלי לא צלח ובסופו של דבר משה היגר לארה״ב.

בזכרונות זוזי יש מידע משלים: עם סיפוח אוסטריה לרייך (האנשלוס), מצאו חמשת ילדיהם הבוגרים של משה ופאניה מפלט בשוויץ, אנגליה וארה״ב. לאחר שצעירת הבנות זוזי (שושנה), נשלחה במרץ 1939 לפלשתינה במסגרת עליית הנוער, התפנו ההורים למצוא מקלט לעצמם.

הורי הבטיחו לי שיבואו לארץ ובחודש יולי 1939 הם עזבו את וינה וכתבו לי שהם עולים באיטליה לאנייה בלתי לגלית… הם אכן הפליגו בסוף אוגוסט באנייה איטלקית לארץ אבל בדרך פרצה המלחמה… האנייה עגנה בדרך בעיר בנגאזי... הם שהו שם כמה שבועות ואחר כך שוב הפליגו לאיטליה.

בתחילה דבריה של זוזי הטעו אותי. חיפשתי ספינה שהפליגה באוגוסט 1939 מאיטליה. במאגרי המידע של ההעפלה מוזכרת ספינה אחת כזאת, קרוטובה, ללא שום מידע על גורלה. ממרכז המידע ״בנתיבי ההעפלה״ נמסר לי שאין עדות על אף מעפיל שהיה על האניה הזאת ולכן, למרות שהיא מוזכרת בספרות, יש לפקפק בקיומה. בנוסף, אין להם שום מידע על אניות שהיו אמורות להגיע לא"י דרך לוב.

אחרי שיטוט בארכיונים יתכן שהצלחתי להגיע למידע שיחדש למומחי ההעפלה משהו. הרמז, ״בנגאזי״, של זוזי בכל זאת הפנה לכיוון הנכון. מידע נוסף מצאתי בספרים, מאמרים, מסמכים, ארכיונים ועדויות של ניצולים שחלקו עמם חלק מהדרך.

ובכן, הדברים היו כך:

משה ופאניה הצטרפו לקבוצה של כ-300 יהודים שתכננו לצאת מבנגאזי, לוב, על הספינה רודינקה (Rudnica), הנושאת דגל בולגרי, לכיוון פלשתינה. באביב 1940 הגיעה הקבוצה מטרייסט ללוב (שהייתה אז קולוניה איטלקית). הרודניקה התמהמהה מלהגיע ובינתיים הפליטים מאירופה נהנו מהכנסת האורחים בבתיהם של בני הקהילה היהודית בבנגאזי.

לרוע המזל, הצטרפותה של איטליה למלחמה ב-10 ביוני 1940 סתמה את הגולל על ההפלגה מבנגאזי לפלשתינה. כנתינים זרים בקולוניה איטלקית בעת מלחמה חברי הקבוצה נכלאו. כיוון שהעניינים התחממו בלוב, ב-26 באוגוסט 1940 הועברו הפליטים לנאפולי על גבי הספינה אספריה (Esperia) ונכלאו בכלא פוג׳יוריאלה (Poggioreale) סמוך לנאפולי. הם שהו שם שלושה שבועות בתנאים קשים תחת אי וודאות. משם הועברו ב 16 בספטמבר ברכבת למחנה הריכוז האיטלקי פרמונטי (Ferramonti), בקצה הדרומי של איטליה.

עם הצטרפותה של איטליה למלחמה נכלאו היהודים הזרים ששהו במדינה. במחנות הריכוז, ביניהם פרמונטי, היו תנאי צפיפות, תברואה ירודה ומחסור במזון, אך בניגוד למחנות הריכוז הגרמנים לא הופעלה אלימות והתנאים אפשרו לעתים לקיים חיי חברה ותרבות. בפרמונטי הוקמו בית ספר, בית כנסת ואפילו ספריה (הספרים נתרמו ע״י הקהילה היהודית האיטלקית ותושבי הסביבה). הכלואים קיבלו תרומות וסיוע באמצעות ארגון הסיוע דלאסם.

הצפיפות במחנה הלכה וגברה עם הזמן. אולי משום כך, לאחר שהיה של כשנה במחנה, בסתיו 1941, הוצע לחלק מהמשפחות מהקבוצה הבנגאזית לעזוב את מחנה הריכוז לטובת ״מאסר חופשי" (internamento libero) - מגורים בערים קטנות או כפרים מרוחקים, בתנאים מגבילים של מעין מעצר בית. ״מאסר חופשי״ איפשר חיים בקהילה בסטטוס של ״אסירים״: התיצבות יומית (לפעמים כמה פעמים ביום) לרישום נוכחות, איסור יציאה מתחום העיר (אלא אם כן ניתן אישור מיוחד), נאסר עליהם לעבוד והם חיו מקצבה מינימלית (אם כי חלקם מצאו דרכים ״להשלים הכנסה״). בכל מקרה - זה נשמע טוב יותר מ״מחנה ריכוז״, גם אם הוא במודל האיטלקי. חברי הקבוצה הבנגזית התבקשו לבחור מתוך רשימה מצומצמת את האזור בו ישהו במעצר כזה. משה ופאניה עברו ב-14 באוקטובר 1941 לצפון איטליה לכפר ברנדולה (Brendola), שנמצא בין ורונה לוונציה באזור ויצ'נצה (Vicenza). חלק מהקבוצה הבנגאזית נשאר בפרמונטי, אך רובם התפזרו ברחבי איטליה.

אישור מיוחד לאסירה פייגה (בורג) אנגלשטיין, לצאת מברנדולה לצאת לטיפול שיניים בעיר וישנצה אך ורק לזמן הדרוש לטיפול.

(ארכיון וישנצה)

בסוף יולי 1943 הודח מוסליני ובמקומו מונה המרשל באדוליו. באדוליו לא שינה את הסטטוס של העצורים: במפקד אזרחים זרים שנערך בתקופה זו בשיתוף הצלב האדום, שמם של משה ופאני מופיע כאזרחים זרים המתגוררים בברנדולה.

בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על צפון איטליה ומרכזה בזמן שהדרום, כולל מחנה פרמונטי, שוחרר על ידי כוחות הברית. בצפון ומרכז איטליה תקופת המעבר מאופיינת באי בהירות: התעוררה תקווה לשחרור קרוב על ידי כוחות הברית ובאותו זמן התהווה חשש ממשמעות הכיבוש הגרמני. היהודים שחיו תחת מעצר הבית התלבטו האם ומתי הזמן הנכון להפר את תנאי המעצר שלהם, להימלט או להסתתר.

20 באוקטובר... גם אנחנו מחפשות מקום מפלט, מחבוא כלשהו למקרה שיבואו הגרמנים או שתגיע איזו פקודה לא רצויה. ברומא ובערים אחרות שדדו את היהודים, ירו בהם, כלאו אותם. הלוואי שהיינו יודעות מה קורה לאסירים באזורים אחרים, אבל לא הגיעו אלינו ידיעות על כך. מאושרים אלה שכבר נמצאים בחלק האנגלי של איטליה. שקלנו לברוח לשם, אבל איך? (מתוך הספר ״היום הוא יומנו יומנה של לורלי וייס (אסתר זוהר) פליטה באיטליה הפשיסטית״. לורלי ומשפחתה היו גם הם חלק מהקבוצה הבנגאזית ששהו ל״מעצר בית״)

המעבר למעצר בית בצפון איטליה התברר בדיעבד כביש מזל: בזמן שהאסירים בפרמונטי שוחררו, היהודים שעברו למרכז וצפון איטליה מצאו את עצמם תחת ממשלת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (Repubblica Sociale Italiana) , הידועה גם כ"הרפובליקה של סאלו”, ממשלת בובות בראשות מוסוליני שפעלה בחסות הנאצים. היהודים שחיו באזור הכיבוש הגרמני נמצאו תחת איום הפתרון הסופי.

כאשר הורי והקבוצה של כ-50 איש הגיעו לחופי איטליה, היו צרכים כולם להתפזר ולמצוא מקום מפלט. לצערי רוב האנשים באנייה נתפסו ונשלחו לגרמני למחנות השמדה. אמי האמיצה ניגשה באיטליה לאישה אחת ואמרה לה אולי היא תרצה לעזור להם כדי שלא ישלחו אותה ואת אבא שלי למחנה. והנה האישה הזאת הייתה מלאך ממש… הלבישו את אבא כמו כומר ואת אימא כמו נזירה. אמרו להם שלא ידברו כל פעם כשה-ss הגיע. הורי ניצלו בזכות היותם במשך חמש שנים, עד אחרי המלחמה, במנזר באיטליה.(מזכרונותיה של זוזי)

העדות של זוזי לא יכולה להיות מדויקת. היא חושבת שהדברים קרו מיד עם חזרתם של הוריה לאיטליה מניסיון ההעפלה הכושל שאירע לדעתה ב-1939. סביר להניח שהוריה מצאו מפלט במנזר ב-1943, כאשר הנאצים כבשו את האזור בו חיו. בתקופה זו יהודים רבים הבינו את משמעות הכיבוש הגרמני, חיפשו מקומות מסתור או הבריחו את הגבול לשוויץ. רבים מאלה שלא הסתתרו, ביניהם חלק מחברי ״הקבוצה הבנגאזית״, נכלאו ונשלחו מאוחר יותר לאושוויץ. לפי העדות של זוזי, יתכן ואת התקופה האחרונה של המלחמה, כשנה וחצי, בילו משה ופאניה בזהות בדויה במנזר, אם כי את זה אני עדיין בודקת ויתכן שהדברים היו מסובכים יותר.

סימן החיים הבא ממשה ופאניה נמצא ברשימות פליטים שנוצרו לאחר המלחמה, שם מצוינת כתובתם ב-Colonga Venta, אזור מוניציפלי ליד ורונה. יתכן ושם הסתתרו (או רוכזו מיד לאחר המלחמה, לפני שעברו לוונציה). על פי המכתב ורשימות נוספות, בסוף יוני הם חיים במרכז הקהילה היהודית בוונציה. ב-31 בדצמבר של אותה שנה שמתייהם מופיעים ברשימה של מחנה העקורים סנטה מריו אל בניו בדרום איטליה.

ע״פ עדותה של זוזי, אחד מאחיה, שמצא מקלט בשוויץ בזמן המלחמה, איתר אותם והגיע לאסוף אותם. לאחר שהות קצרה בשוויץ היגרו משה ופאניה למדינה שאפשרה להם להגר אליה - ארצות הברית.

אחרית דבר:

סיפורם של משה ופאניה הוא סיפור של היהודים הזרים וחסרי הנתינות באיטליה בשנות המלחמה: הניסיונות להנצל, מחנות הריכוז האיטלקיים של טרום הכיבוש הגרמני, ההחלטות שקבעו גורלות, התלאות לאחר הכיבוש הגרמני בצפון איטליה ומעמד העקורים עם סיומה של המלחמה.

באופן ספציפי יותר – זהו סיפורה של ״הקבוצה הבנגאזית״, קבוצה של כ-300 מעפילים שניסו להגיע לפלשתינה דרך בנגאזי בעיתוי לא מוצלח, הוחזרו לאיטליה למחנה הריכוז פרמונטי די טרזיה ומשם התפזרו לגורלם.

במרץ 1942, אחרי שהקבוצה הבנגזית התפזרה ברחבי איטליה, הגיעו לפרמונטי ניצולי ספינת מעפילים אחרת, פאנצ׳ו. אנייה זו נתקלה בתקלה בלב ים באוקטובר 1940 ונסחפה לאי בודד. המעפילים ניצלו על ידי ספינה איטלקית ונוסעיה שהו במחנה אוהלים ברודוס לפני שהגיעו לפרמונטי. בארכיונים, בעיתונים ובספרות ניתן למצוא מידע רב על מעפילי פאנצ׳ו, אך לעומת זאת ההתייחסות אל ״קבוצה הבנגאזית״ מצומצמת בהרבה. ייתכן והסיבה לכך נעוצה בכך שנוסעי פאנצ׳ו המשיכו לחיות בפרמונטי כקבוצה והיו בין ראשוני היהודים ששוחררו על ידי כוחות הברית ב-1943. הם זכו לעלות לפלשתינה כקבוצה, באופן לגאלי ומתוקשר, כקבוצת המשוחררים הראשונה שהגיעה לארץ ב-1944. לעומתם, חברי ״הקבוצה הבנגאזית״ התפזרו ברחבי איטליה, חלק מחבריה נספו וסיפורם נשכח.

העבודה לא הושלמה. אמשיך לחקור את הפרשה הזו, את נתיב נסיון ההעפלה יוצא הדופן, את האירוח הנדיב אצל הקהילה הבנגאזית, את השהות במחנה הריכוז פרמונטי וההחלטות הגורליות תחת מלחמה ואי וודאות, שהובילו להישרדות או להשמדה.

נתקלתם בעדויות שקשורות לפרשת בנגאזי, או עדויות של פליטים זרים באיטליה בתקופה זו? אשמח לדעת.